דמעות - לא ננעלו
עשרות טליתות מתנפנפות, מסתירות פרצופים נפוחים, מתייפחים.
תפילת לחש, שחרית, יום הכיפורים.
קרויה היא תפילת לחש, כי אין בה צעקות, אבל גם לא שקטה היא. קולות המזגנים והמאווררים כמעט לא נשמעים, הם נבלעים ברחשי המתפללים.
אחד מנסה להסות בכי שאיבד שליטה וחברו מוחט את אפו בקול שקט ואליהם מצטרפים קולותיהם של כל שאר המתפללים גדולים וקטנים, זֶה בְּכֹה וְזֶה בּוֹכֶה.
אין אחד שלא חטא. מי בחטאים שאדם חוטא בהם ושונה ונעשים לו כהיתר, עד בואם של הימים הנוראים. שאז כל אדם מפשפש באמתחת מעשיו ומחשב את המסלול כדי להיות חדש ואז גם אותם שנחשבים לו כהיתר, נבחנים שוב.
ומי בחטאים מזדמנים ושמנים שחמורים הם בפני עצמם, גם אם נעשו רק פעם אחת.
ואין מי שיודע עומק הדין, שיהין לומר לעצמו, 'אתה נקי, צח כשלג. תיקנת את כל מה שעיווית, לך אכול בשמחה לחמך'.
ואם כך כל המתפללים שסביבי, אז אני שנכשלתי כה הרבה, איך אנסה לשוב, אולי גדול עווני מנשוא.
כולם עומדים ואני יושב, כולם מתנדנדים ואני קפוא. גם אני עטוף בטלית, ישנה, צהבהבה, מוכתמת פה ושם. קל לי להתחבר אליה.
אני גם רוצה לעמוד ולהתפלל כמו כולם, אבל אני לא מצליח לקום, מרגיש שאין לי את הזכות.
במקום בו בעלי תשובה עומדים אני יושב. לא בגלל שאני לא רוצה להיות בעל תשובה, אני מאוד רוצה, אבל ליבי קשה ודוקר, העיניים שלי יבשות, אין לי דמעה אחת שתלחש לי, גם לך יש סיכוי. וזה כואב.
תחושת כישלון וייאוש ממלאה אותי. אני רוצה לצאת מבית הכנסת, לפחות לא אתפוס מקום, יתרווחו להם המתפללים האחרים.
אני כמעט נעמד ואז אני רואה את בנו הנמרץ של הגבאי מסתובב בבית הכנסת מפזר חבילות טישיו ברחבי בית הכנסת, לפי ראות עיניו הבוחנות, למי מגיעה חבילה חדשה ומי כמעט לא בכה.
ואז הוא נעצר לידי, נועץ בי מבט ילדותי, תמים, כמעט ממשיך למתפלל הבא ופתאום הוא שולף חבילה חדשה ומניח על הסטנדר שלי וממשיך במהירות.
אני קורס לתוכי, משהו נמס בי, כמו מפולת שלגים שמתדרדרת במהירות, סוערות בי הרגשות.
צרחה אדירה בוקעת מליבי ומחרישה את אזניי. אני תופס את ראשי בשתי ידיי ופורץ בבכי.
בכי מטלטל שכבר שנים לא בכיתי, כזה שמטהר את האדם ומותיר אותו זך.
אט אט אני נרגע, מרגיש שמפה אין דרך חזרה. מה שנותר זה לעלות על הגל ולנסוק איתו על על.
אני נעמד להתפלל, מבחין מבעד לשלוליות עיניי ששוב, חבילה חדשה ממתינה לי.
