מתי יבוא וייראה
תשפ''ב
כבר שבועיים כולם ממהרים. אמא וסבתא מבשלות. ואמא של סבתא יושבת ומקפלת מפיות. צריך לפחות שבעים מפיות.
אני עדיין מתבייש מסבתא, אני כמעט לא מכיר אותה. ואני גם קצת כועס, כי כל פעם שאמא מדברת איתה יורדות לה דמעות.
אמא אמרה לי שקוראים לה סבתא רבא ושהיא הרבה זמן לא הייתה פה אז לכן היא כל כך 'מתרגשת' כשסבתא אומרת לה משהו.
בסלון יושבות מלא סבתות שאני בכלל לא מכיר, וכל פעם שאני עובר אני מקבל כמה צביטות בלחי, והן אומרות לי 'אוי זיסלה'.
בהתחלה הן אמרו לאמא שהן רוצות לעזור לה, ואם היא רוצה, הן יכולות לקחת את הכביסה לנהר או לעזור בבישול, אבל אמא אמרה שעד שהיא תסביר להן איך משתמשים בתנור כבר עדיף שהיא וסבתא תבשלנה...
בחוץ היו מלא מלא אנשים. כולם דיברו אחד עם השני והיו שמחים כאילו כבר המון זמן הם לא נפגשו.
פתאום, בא מישהו עם זקן לבן ארוך ושאל בדאגה 'מישהו ראה את סבא שלי?' ברגע הראשון חשבתי שהוא סתם אומר, אבל אז שמעתי אותו אומר לעצמו 'אני לא אסלח לעצמי אם אאבד אותו שוב'.
נראה לי שבסוף הוא מצא אותו, כי הוא הלך עם איש אחד, ושניהם היו שמחים. זה היה מוזר, כי האיש הזה בכלל לא היה נראה סבא, הוא היה נראה יותר קטן מאבא אפילו.
טוב, בשנה האחרונה קרו המון דברים מוזרים. אפילו ראיתי את אבא מדבר עם אבא של מוישי רוטנשטיין. שתמיד הוא לא דיבר איתו כי הוא אמר שהוא עצניק. ועכשיו הם היו נראים כמו חברים טובים.
וגם אמא הפסיקה ללכת לעבודה. וזה דווקא כיף, כי פעם היא בכלל לא הייתה רואה אותנו, כי כבר היינו הולכים לישון עד שהיא הייתה חוזרת. רק בשבת היינו מדברים איתה.
אמא אומרת שכבר לא צריך לעבוד. יש מספיק משרתים שיעשו את הכל בשבילנו. הם אפילו ישמחו, ככה הם אומרים.
גם המזג אויר נהיה מוזר. כל שנה בתקופה הזו היה כל כך חם עד שאמא לא הייתה מרשה לנו לצאת החוצה בצהריים. היא הייתה אומרת שאפשר לקבל מכת שמש. מצחיק. כאילו שמש יכולה לתת מכות.
עכשיו היה נעים. כל הזמן. לא פעם ככה פעם ככה, כל הזמן אותו דבר. אמא הפסיקה להתקשר לאורי בץ. ואבא אמר, שהוא רואה כל יום את אורי בץ בבית כנסת אחרי התפילה, אומר שלום לכולם. כנראה שנגמרה לו העבודה.
החג השנה הוא אותו חג כמו בשנה שעברה. אבל יש דברים שונים.
שנה שעברה, אמא לא הספיקה לכבס. היו לה ערימות של כביסה, והיא אמרה שהיא לא תצליח לכבס כלום, מרוב שזה מרגש. ושהיא לא חשבה לרגע שבאמת זה יקרה. אז בנס, היא הורידה לנו מהארון למעלה את הבגדים החדשים שהיא קנתה בסופונה (היא תמיד קונה רק שם) בשביל סוכות.
השנה החג התחיל כבר מעכשיו. למרות שהתאריך שלו יהיה רק עוד שבוע, כבר מרגישים אותו באוויר. שלשה שבועות של הכנות עומדים להסתיים. זה באמת הרבה זמן, אבל אבא אומר שזה חג יותר חשוב מפסח. כי הניסים שהשם עשה לנו הם הרבה יותר גדולים מיציאת מצרים. אולי אפילו יבטלו את ההגדה של ליל הסדר...
טוב, אני חייב ללכת, אבא הביא את הכבש של קרבן תודה ואמר, שנקריב את זה בערב תשעה באב לפני הסעודה של החג, וככה נגיד תודה להשם שגאל אותנו, ובינתיים אני אחראי לשמור עליו.
