התקופה היא סוף תמוז. זמן שגיהנום קופץ לו לביקור, אצלנו. בעולם הזה.

זמן שכל כך חם, עד שאדם אומר בבוקר, מי ייתן ערב. וזהו. נזהר לא להמשיך, שח''ו לא יגיע שוב, החום הקשה והסמיך.

חום שבעטיו שלום בית בבתים רבים עלול להתערער, חלילה.

חום שאי אפשר לשפוט אנשים לפי המעשים שלהם, כי פשוט המערכת לא תקינה. רכיבים קריטיים בגוף נמסים ויוצאים מכלל תפקוד.

חום שיד סולדת בו, ורגל וראש ומה לא.

חום שחצילים שוכבים בו ומיטגנים אצל זיו, השכנה.

הלכתי ברחוב ואני רואה אדם שנראה רגיל. לא רגיל לעונה, כי זה: משוגע. אלא רגיל כמו אדם של חורף. מאושר, מחוייך ומתהלך בנינוחות, כאילו אין לחות.

ואני אומר לו 'תגיד, אחי מה נסגר? לך לא חם?'

הוא הרים אליי מבט חצי תמה חצי סתום 'אנא, לא מדבר עברית טוף. אנא מדובאי'.