היא הביטה לעברו בחשש מובנה. זה הדייר החדש? המהמה לעצמה בפחד.
הבטיחו שתהיה ועדת קבלה, כנראה שעדיין אי אפשר לסמוך על אף אחד...
זה הזכיר לה את הימים שהייתה מסתובבת ללא הגנה.
היא אף פעם לא הייתה בודדה, הן אפילו היו קבוצה די מאוחדת אבל תמיד כשהם באו, הן היו מתפזרות לכל עבר.
לא שהן לא סמכו אחת על חברתה, הן פשוט הכירו בכוחן המוגבל ובכוחו העוצמתי של האויב.
נוצר מצב שלא היה קשר בינם לבינן, הם חיו במרדף והן במנוסה. אך אף לא פעם אחת ביחד.
והנה עכשיו הוא פוסע מעדנות מולה, כמו נלקח מסיפורי האימה שעברו מדור לדור.
אבל משהו היה נורא מוזר, משהו שהיא לא מצליחה להסביר, אולי בכלל אין לו הסבר טבעי.
ככל שהוא התקרב אליה החשש ירד, עם כל פסיעה שפסע היא נרגעה.
היא ירדה במדרגות הנמוכות שיצאו מהדיר שלה והחלה לצעוד לעברו.
כשהתקרבה והתקרב גם הוא, זיהתה שבידו חבילה עטופה בסרט, על פניו נמתחה הבעה המומה והוא שאל בלי מילים, כלומר עם מילים משלו ''את? את לא פוחדת ממני?''
והיא לא ידעה מה לענות, תחילה פרצה בבכי של התרגשות ואז פעתה: ''כנראה שהנבואה התגשמה וגם אנחנו נגאלנו, 'וגר זאב עם כבש' זו לא עוד קלישאה''.