ליל הושענא רבא. פוטנוק - הונגריה.
''זה כמו תפילת מעריב רגילה, נכון?'' תקווה היתה בקולה של נחמה.
"לא. יש קריאה של 'משנה תורה', הרב אמר שזו סגולה נפלאה. אבל אל תחכי לי, מהבוקר את עובדת, לכי לישון ואני אחזור יותר מאוחר".
"לילה טוב, תתפלל חזק". לא שהיא אוהבת להישאר לבד, אבל היא ממש שמחה בליבה שהוא יישאר לקריאה. אם יישאר עד הסוף זה כבר יהיה נס, אבל לפחות הוא רוצה.
לפני שעלתה על יצועה, בדקה שיש לה את כל הדרוש למחר. גברת קליין שכנתה, ילדה את ילדה הרביעי והיא החליטה לעזור לה עם הבישולים.
אם אין לה ילדים משלה, לפחות תעזור לילדיה של השכנה.
היא תכין קפוסטה ובשר בקר, בכמות גדולה שיהיה בשפע. אם תספיק, תכין גם את עוגת הז'רבו העסיסית שיהיה להם עם מה להיפרד מהסוכה.
לוי הגיע לבית הכנסת והתיישב בכבדות בשורה שהכי קרובה לדלת, מה שבטוח בטוח. הוא כסס את ראשי אצבעותיו, ממתין לתחילת הקריאה שבוששה לבוא משום מה.
מחשבות רצו במוחו על המיטה שמחכה לו בבית, במקום ספסל העץ הנוקשה. 'כמה הוא יכול להשקיע? הוא עייף, אולי זה לא כזה חשוב? ישנן הרבה סגולות, מי אמר שיש לזה מקור'.
לאחר מלחמה קצרה החליט להישאר, בינתיים. קשה להילחם ויותר קשה להילחם על כל דבר. אבל... כשמנצחים, אם מנצחים, מגיעים לאיזו תחושת סיפוק שאין שווה לה.
לאחר שעתיים נגמרה הקריאה והוא יצא לכיוון הבית בהרגשה טובה. הוא לא בטוח בזה, אבל הוא מרגיש שהוא פעל משהו.
הוא פתח את הדלת, מצפה לשמוע את השקט, אבל במקום זה הוא שמע בכי. בכי מהוסה אבל חסר שליטה. הוא נדרך. חושב בליבו איך ירגיע אותה שוב, כבר אמר לה כל מה שאפשר, ניחם אותה באינספור ניחומים, אבל זה לא היה אמיתי, הוא לא האמין במה שאמר. איך הוא יכול להרגיע, כשהוא עצמו דואג ומצפה.
תוך שהוא מכין דברי ניחומים ודברי עידוד חדשים, שהנה הוא נשאר עד סוף הקריאה ואולי זה פעל, נכנס לחדר ורואה את נחמה כצפוי, בוכה בדמעות. אבל משהו היה שונה. הפעם על פניה לא היה את המבט הכה מיוסר שהוא מכיר. על פניה היו תקווה והתרגשות מעורבים.
מבין ההתייפחויות סיפרה על החלום.
"חלום?!"
"בחלומי ראיתי איש לא מוכר, עם זקן לבן עבות, מביט אלי בחמלה ואומר 'ידעתי בתי ידעתי את צערכם כי רב. תדעי שאלו הם ייסורים של אהבה. נשלחתי אלייך לומר לך מה עליכם לעשות כדי לזכות בפרי בטן.
השנה, יותר מכל שנה תקפידו לשמור מייד בצאת החג את ד' המינים ותשמרו עליהם מכל משמר, עד ערב פסח בזמן ביעור החמץ ואז תשרפו אותם ביחד עם החמץ ובזכות שתי מצוות יקרות אלו, תעלה שוועתכם ותפקדו בפרי בטן'.
"אני לא בטוחה'' אמרה נחמה, ''אבל שניה לפני שהסתובב ונעלם, הוא שלח אליי חיוך מתוק כזה. מבטיח".
'משהו עובר עליה', הרהר 'היא בטוחה בחלום כמעט כאילו התגלה אליה אליהו בכבודו ובעצמו'. אבל הוא שתק, 'לפחות לא אצטרך לטרוח ללכת לבית הגניזה כדי להניח שם את ארבעת המינים שלי'.
עמוק בלב הציק לו שהיא מידי מאמינה, 'זה בוודאי מרוב ייאוש', רק שלא תתאכזב שבעתיים.
מהר מאוד התברר לו שבמקום לנוח, הוא עתיד לעבוד, קשה אפילו.
נחמה החליטה שאם לעשות סגולה אז לעשות עד הסוף! היא הודיעה לו בנחרצות שמחר הוא והיא יתדפקו על דלתות השכנים היהודים בעיירה שלהם ויבקשו מהם את הד' מינים. ''ככל שנרבה לאסוף, כך יהיו לנו יותר זכויות'', אמרה.
הרבה ברירות לא היו לו, ''תנאי אחד יש לי'', הצליח לסייג מעט ''לא נגיד לאף אדם את הסיבה לאיסוף, מי שלא נאה לו לתת סתם כך, שלא ייתן. אנחנו את ההשתדלות עשינו!''
למחרת, לאחר שחבט את הערבות בכל כוחו, חזר לביתו. בליבו כבר השלים עם המשימה, מקווה לעמוד בה.
נחמה עמדה בפתח, בידיה סל השוק הישן, ללוי הושיטה את החדש, שלא תהיינה לו עוד סיבות להימנע.
''לוי, חשבתי איפה נשים את כל הלולבים והערבות והחלטתי שנשכן אותם בחדר הריק, זה שבנינו לפני שהתייאשנו'' נחמה דמעה שוב, התקווה שנסוכה על פניה מאתמול רק גברה.
הם סיכמו שהוא יפנה לשורות הבתים בצד ימין והיא לשמאל.
נחמה דילגה בצעדים קלילים והחלה לעבוד. לוי נכנס לבית לנוח ולאכול קמעה, ויצא גם הוא.
כשעזב את הבית העשירי, עמוס בערבות ארוכות, אותן הביאו לו משפחת הרשמן, לאחר שאספו מעשרת ילדיהם, פגש את נחמה. הוא רצה להלין בפניה, על הבושה שהרגיש עת שביקש מהשכנים את הד' מינים ועל המאמץ הרב שזה דורש ממנו, אבל היא הקדימה אותו.
''לוי, אני רואה שדברי הרבנית שניידמן בשיעור, צדקו ובדרך שאדם רוצה לילך אומרים לו גמור'', עיוותה, כבכל פעם שהתרגשה ''תראה איזו כמות גדולה אספתי, אם אני לא טועה כבר חזרתי לבית, שלוש פעמים כדי שאוכל לסחוב עוד. אתה מוכרח לראות את החדר, סוף סוף הוא מתחיל להתמלא קצת, אני כבר רואה אותו בדמיוני, אויש הוא כל כך מתוק''.
'כשנחמה נסחפת זה עד הסוף', חשב לוי, 'אין לי שום סיכוי נגדה, אני אעשה כאילו גם אני אספתי הרבה ואלך לי לנוח. מילא היא לא תדע מי אסף, כמה. היא מסונוורת'.
לאחר שהתמלא החדר, נחמה סגרה אותו במפתח והניחה במחבוא שלהם, שאף אדם לא יגנוב את האוצר.
אמצע חודש טבת
תושבי צפון הונגריה לא ראו כבר שנים כזו סופה.
נכון, בבית הכנסת אביגדור נאם לכל מי שהסכים לשמוע אותו ש ''הפעם תתכוננו מראש, זה לא יהיה כמו בכל שנה. ואני אומר לכם אנשים עוד יתחרטו שלא הקשיבו לי'', אבל אביגדור זה אביגדור והוא אמר הרבה דברים בעבר, שלא תאמו את המציאות.
אך בכל זאת, הרגישו הכל את הקור שמתפשט ורק מתגבר. גם לוי אסף כמות נאה של עצים שיחממו את הבית גם בשיא הקור. הוא ערם אותם בפינה בסלון .
נחמה הזהירה אותו שזה יספיק לשבוע בקושי ו''משפחת ברגמן מילאו חדר שלם בעצים ובסוף אנחנו נתחרט על זה'', אבל תמיד מזהירים ובסוף מתברר שהכל היה גוזמה וחבל לו לטרוח לחינם.
הפעם נראה שהצדק היה עם המזהירים.
לוי ונחמה ישבו קרובים לאח הבוער וניסו להתחמם מהלהבות, שזרקו מדי פעם קצת חום בריצודיהם, פעם לכאן ופעם לשם.
לוי שפשף את ידיו, מנסה להוסיף חום. ''נראה לי שהאח כבר גמר את תפקידו, פעם הוא היה מחמם היטב'' אמר, מנסה להגן על עצמו ממחשבותיו. אבל נחמה אשה כשרה, מנסה לא להזכיר לו את העובדה הפשוטה, שלו רק היו להם יותר עצים, לא היו צריכים לחסוך ולשים את חצי הכמות הנדרשת בשביל להפיץ חום נעים ומספק. ורק אמרה 'מקווה שהסופה תיגמר בקרוב'.
השבוע עמד לקראת סיום וסופה של הסופה לא נראה קרוב. נחמה איבדה את סבלנותה, כה הרבה היא תכננה להספיק בשבוע זה, אבל הקור משתק, ולא ניתן להתרחק מהתנור ליותר מדקות ספורות.
בימים הראשונים לוי היה מרוצה מהמצב, הרבה זמן לא היה לו תירוץ כל כך טוב, לשבת בחוסר מעש. הוא אפילו אמר לנחמה שכל מה שהשם עושה זה לטובה ושהיא צריכה לשמוח על החופש שניתן לה. אך עם הזמן שעבר ערימת העצים שאסף, החלה להדלדל ופחד התגנב לליבו, שאולי עוד מעט יאלצו לשבת עטופים בשמיכות, ללא חום התנור. 'אני לא אצליח לסבול את זה, זה מעבר ליכולותי, חייב להיות פתרון' חשב, והחל לחפש סביבו רעיונות.
נחמה הציעה שיפרק את הארון הישן שעומד בכניסה לבית. היא לא אהבה אותו, אבל לוי אמר שהוא מעדיף לשרוף שטרות של כסף ולא את הארון שהגיע לו בירושה מדודה יענטע.
לפתע אורו פניו, 'נחמה יש לי רעיון! הרי יש לנו חדר שלם מלא עד התקרה בחומרי בערה, זה יספיק לנו לשבוע לפחות!'. ברגע הראשון שמחה נחמה אף היא בשמחתו, אך כשקלטה לעומק את כוונתו נחרדה. 'אתה מתכווין לחדר ההוא? הנעול?' שאלה באימה.
'יש לנו עוד חדר שאני לא יודע עליו? ענה לוי ואץ למטבח להביא את המפתח מהמחבוא. נחמה התעשתה והחלה לרוץ למטבח לנסות למנוע ממנו את זממו אך הוא כבר לא היה שם.
לוי כבר היה בתוך החדר אוסף בידיו את הערבות העבות והארוכות ביותר שמצא, 'כך הן יבערו יותר זמן', חשב 'גם נחמה תודה לי אחר כך, תמיד היא דרמטית...'.
הוא חזר לסלון עמוס בענפים יבשים. נחמה נעמדה בינו לבין התנור, מנסה לעכב אותו מעט אולי תצליח למנוע אותו.
מהחריץ שתחת דלת הכניסה, חדר פרץ קור מקפיא. לוי שהתלבט עד כה האם לחכות עוד קצת לפני שיוסיף את הערבות והלולבים החליט שאין הבדל אם יזרוק אותם עכשיו או עוד שעה. ככה לפחות יסבלו פחות זמן.
בליבו חשב, 'גם אם צדק הזקן בחלום, הוא הרי אמר לשמור את שלהם בלבד ולא את של כל העיירה... '
הוא ניסה לומר זאת לנחמה אבל היא דחתה את דבריו 'איך אתה יכול לדעת מה רוצים ממנו בשמים ואולי רק כך נזכה. ועוד, שאולי בתוך כל הערימה הזו מונחים הד' מינים שלנו?'
'שטויות' למה שמתוך כל החדר הזה דווקא שלו יצא ראשון' חשב ואסף את הערימה כדי להשליכה לאש.
רגע לפני שהכניס את הענפים שבידיו, לאח הבוערת אמרה לו נחמה, תוך שהיא נשנקת מבכי ''לוי, רק תזכור טוב, שפזיזות עלולה להרוג ילד!''
לוי קפא, כל גופו הזדעזע. הוא החל לבכות.
15 שנים מוקדם יותר
לא בכל יום הייתה מגיעה עגלת הדואר לעיירה פוטנוק. וכשהיא הגיעה, הביאה עמה הרבה רגשות.
באותו יום היו שקיבלו את התואר סבא או סבתא והיו גם שהפכו לאבלים בפתאומיות.
את ההודעה על דבר הדואר הממתין לנו בחדר הקטן הצמוד לבית הכנסת, קיבלנו ברגשות מעורבים.
אבא שרצה ללמד אותנו פרק במידת הסבלנות, אמר שלאחר תפילת מנחה-מעריב הוא יקח את המכתב. אך באותו יום משום מה הוא יצא מוקדם מהרגיל למנחה...
אבא חזר מבית הכנסת כשפניו צופנות סוד. עיני כולנו היו נשואות אליו, אבל הוא קרא לאמא ולי לחדר ריק והוציא את המעטפה. הוא הגיש לי אותה לאט, נותן לי לקרוא מהיכן בא המכתב.
לא ידעתי למה לחכות, לא כל נער בן 18 מקבל מעטפה ועוד מבודפשט הגדולה. אבא הגיש לי סכין מכתבים קטנה ובידיים רועדות פתחתי את המכתב. ''לכבוד לוי אחייננו היקר... מחכים חיים וזלדה גרוזמן''
כשגמרתי לקרוא עצמתי עיניים והתחלתי לדמיין. מנסה לאחוז בו בכל כוחי. כל עוד שאבא ואמא לא אמרו שלא, ייתכן שכן.
אבא פתח טרם שאלתי ''לוי יקירי, אמא ואני החלטנו שזו תהיה הזדמנות טובה בשבילך להיכנס קצת לחיים האמיתיים', את המשך הדברים לא שמעתי, הנהנתי בחוזקה בראשי לשמע התנאים שהוריי התנו עמי, יהיו התנאים קשים ככל שיהיו, אני לבודפשט נוסע!
מאותו רגע נראה היה לי שהעולם נהיה מואר יותר, צבעוני יותר ומלא שמחה. מידי כמה שעות בדקתי שהכל ארוז ומוכן לנסיעה.
בתחנת הרכבת בבודפשט המתינו לי דוד חיים ודודה זלדה ושימעלה הקטן. את דודה זלדה זיהיתי מייד, היא הייתה ממש דומה לאמא. דוד חיים העמיס את התיק שלי על כתפו הרחבה ושימעלה נתן לי יד מתוקה והחל לשאול אותי שאלות.
הכנסת האורחים שלהם הייתה מיוחדת, עובדה שכעבור שעות ספורות היה נדמה לי כאילו אני בביתי בפוטנוק. שימעלה הראה לי את החדר שלו, בו אני עתיד לישון ואת המיטה שהכינו לכבודי. ניכר היה שהרבה מחשבה הושקעה, באיך לגרום לי לנוחות מירבית.
לאחר יומיים בהם לקחו אותי הדודים לטייל בעיר, הגיעה העת לדבר שבשבילו באתי הנה.
דודה זלדה סבלה ממחלת עור קשה שגרמה לה לסבל רב. לאחר שדרשו ברופאים התברר שיש רופא אחד המומחה מאוד בתחום והוא יגיע לעיר 'גיור' הסמוכה לגבול סלובקיה וישהה שם שלושה ימים. כדי לאפשר להם לנסוע ברוגע ומבלי שיצטרכו לטלטל את שימעלה הקטן בדרכים הארוכות, התבקשתי לבוא לשהות לצידו בזמן שיעדרו ולדאוג לצרכיו.
התרגשתי מהנסיעה הקרובה וקצת חששתי. תמיד בבית הייתי הילד הקטן חסר האחריות שלא דורשים ממנו הרבה והנה עכשיו יש לי משימה שאני לבד צריך לנהל.
בבוקר הנסיעה השכימו כולם, אווירה של פרידה שררה באוויר. דוד חיים ודודה זלדה נישקו את שימעלה כשדמעות על פניהם ודודה זלדה פנתה אליי: ''לוי, אנחנו מאוד מודים לך שהגעת הנה כדי לעזור לנו, בטוחים שתהנה בחברת שימעלה ותהיה לו כמו אח גדול בימים שניעדר, ותזכור שקראנו לך כי אנחנו סומכים עליך!''
על שידת העץ בסלון היה מונח דף גדול בו היו כתובות הוראות מדוייקות איזה אוכל לחמם ואילו בגדים ללבוש בכל יום ועוד כהנה וכהנה, כמו שרק אמא דואגת עשויה לכתוב.
היום הראשון עבר בנעימים, שימעלה התרגש מהמצב החדש והיה ממושמע לכל מה שאמרתי. למחרת התחלנו להשתעמם מה כבר יש לנער בן 18 להעסיק ילד בן 5, הסיפורים נגמרו לי מהר מאוד ושימעלה החל לחפש איך להעסיק את עצמו. כשנראה היה לי שהוא מסתדר היטב, הרשתי לעצמי לחטוף תנומה קלה, כמובן שאמרתי לו שאם יצטרך משהו שלא יהסס להעיר אותי מהשינה. ממש לפני שנרדמתי חלף במוחי המשפט שאמרה לי דודה זלדה ''ותזכור שקראנו לך כי אנחנו סומכים עליך...'' אבל לא הספקתי לחשוב עליו וכבר שקעתי בשינה עמוקה.
משהו הקפיץ אותי במהירות. מין הרגשה רעה שאי אפשר לתארה במילים, ריח חריף של שריפה חדר לאפי ומילא את ראותיי. 'אני חולם' אמרתי לעצמי, אבל זה הלך והתגבר.
בלי לחשוב, רצתי במהירות לכיוון החצר האחורית שם היה מקור הריח, מנסה לאתר את שימעלה מבעד לעשן הסמיך, בליבי התפללתי שאמצא אותו ישן באחד מפינות הבית בצידו השני.
אך עד מהרה התגלה לעיני מחזה נוראי שיחרט בליבי ויותיר אותו פצוע לעד.
מהמחסן הגדול שרובו עלה בלהבות ועשן שחור היתמר מעליו, שמעתי קולות שיעול וגניחה חלשים. כל עוד רוחי בי צעקתי ''ש י מ ע ל ה !'' ורצתי כאחוז אמוק לכיוון הפתח אולי אצליח להציל...
לאחר שלושה ימים בהם נאבק על חייו, גופו לא יכל עוד.
הייתי נותן הכל כדי להתחלף איתו, אבל אני נותרתי כאן, שקוע באבל עד למעלה מראשי, ויחד עם נשמתו עלתה גם נשמתי.
הוריי ניסו לעשות הכל כדי לנחם את שברי ובעצת מומחים, אמרו לי שוב ושוב שאיני אשם ועל כל אדם נגזר מתי יבוא קיצו. ואני, שהאשמה הייתה כבדה מכדי שאוכל לשאת אותה, אט אט קיבלתי את דבריהם ושכנעתי את עצמי שאכן זו האמת. ככל שחלף הזמן נדחק האירוע למעמקי ליבי ונקבר במקום הכי עמוק שקיים בי והצלחתי לחיות את החיים איכשהו מבלי לזכור...
----
נחמה כבר לא בכתה, על פניה הייתה מרוחה הבעה המומה ומרחמת כאחת. היא הביטה בכאב על בעל נעוריה, שעדיין אחז את הענפים, וקרבה אליו את הכיסא.
לוי היה חיוור וניכר היה שמשהו התהפך בקרבו. מצחו היה מלא זיעה. הוא הסיט את הכסא לצד, מתהלך סהרורי ברחבי הבית, וממלמל בשקט 'פזיזות עלולה להרוג ילד'. הוא ניגש לחדר והניח את הענפים ביראה במקום שהיו, נועל אחריו את הדלת.
כשננעלה דלת החדר, נפתחה בליבו דלת אחרת. ציריה השמיעו רעש, אבל ללוי היה ברור. לא עוד! אפשר להאשים ואפשר להיות אשם, אבל כדי להיות חי ולא רק 'לחיות' צריך להתקדם.
לוי, מעשי מתמיד, עטה את מעיל הפרווה העבה וחבש כובע מחמם ויצא אל הכפור.
נחמה נעמדה בפתח, תוהה להיכן רגליו מוליכות אותו ועיניה התמלאו אושר. תמיד חלם להתחיל מסכת ולסיימה, מי יודע אולי הפעם...
טבת שנה אחרי
''הם הגיעו, אפשר להתחיל'' צווח בקול אחד הזאטוטים, שלא הבין מדוע אנשים הוציאו ממחטות וניגבו דמעות.
''אשרי תבחר ותקרב ישכון ביתך...'' קרא המוהל בקול רם תוך שהוא מכין בזריזות את כל הנצרך לברית. אך אבי הבן סימן לו להמתין. הוא ניגש לדוד חיים ודודה זלדה בפנים מושפלות, לא מסוגל להביט בפניהם ופרץ בבכי. בכי שהמתין שנים ארוכות לפורקן.
דוד חיים לא אמר מילה, הוא רק התקרב אליו וחיבק אותו חיבוק ארוך. דודה זלדה הליטה את פניה בתוך מטפחת פרחונית והתייפחה בקול.
לאחר שנרגע מעט אמר לוי ''את שימעלה, לצערי לא אוכל להשיב, אבל את הנשמה שחזרה אליי בזכותו, איש לא יוכל לקחת מכם!''
''ויקרא שמו בישראל?''
''שמעון''.
''כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים'' .