הוא הרגיש שהגיע לטופ. העסקה שהוצעה לו זה עתה, באה בזמן. אי אפשר היה לסרב לה.
היו רגעים קלים שהמצפון ניסה לפלס לו דרך לליבו, אבל הנוגדנים שלו היו מספיק חזקים.
הוא התחספס. השנים והדרך בה בחר, אולי לא בכוונה, עשו את שלהם.
נמרוד היה פרפקציוניסט. הוא שנא את החסר ואת הלא מושלם. לשיטתו, לא רק לטיפש לא מראים חצי עבודה, אלא לאף אדם, כי חצי עבודה זה לא מושלם, ולא מושלם זה לא.
בירור מקיף ומעמיק שערך, הוביל אותו לתחום ייצור ופיתוח נשק. שם, אין מקום לטעויות.
הוא פנה לתחום של פיתוח הכוונת. כי גם הרובה הכי טוב והכי חזק, לא יקלע למטרתו אם לא תהיה לו כוונת איכותית ומדויקת.
למפעל שהקים קרא בשם ''The caliber''. ועד מהרה יצא לכוונות שיוצרו בו, שם בעולם, והן היו נחשבות לכוונות הטובות ביותר שקיימות.
כל מדינה שהיה לה מספיק כסף כדי לרכוש אותן, עשתה זאת ואכן זה נתן לה יתרון רב, והוסיף לביטחונה.
ארגוני הטרור רק חלמו להשיג לעצמם מהטוב הזה. לו רק הייתה להם אפשרות. כסף לא היה חסר להם וגם כח, אבל מי ימכור להם כזה דבר.
שמועה שהגיעה לבכירי אחד מארגוני הטרור הגדולים, הציתה תקווה בליבם. הם הבינו שבראש הפירמידה עומד אדם שמוסריות היא לא האידאולוגיה שעליה גדל, לא רק מוסריות, הוא היה ממש חסר אידאולוגיה.
לפי הפרופיל שקיבלו, מדובר היה, באדם שכל מה שהעסיק אותו היה שיקולים של רווח מול הפסד, ופה, הם ידעו שידם על העליונה.
הם שלחו אליו שליח ובידו הצעה שלא יוכל לסרב לה. תמורת 1000 כוונות שייספק לארגון, הוא יקבל מיליארד דולר במזומן. ברגע שראה נמרוד מי השולחים כמעט השיב בשלילה, ידע הוא היטב מה רב כוחן של כוונותיו וכמה הרג עלול להיגרם על ידן, אמנם בעקיפין, אבל זה עדיין תלוי בו.
כבר אמרנו, לנמרוד יש נוגדנים, לא כאלו שנעלמים במהרה, הם היו בגופו וכבר הפכו לחלק ממנו.
והוא חתם.
העסקה בוצעה ואביזרי הנשק החליפו ידיים. לא חלף שבוע אחד והתוצאות ניכרו בשטח, פיגועים שעד היום דווחו עליהם בעיתונים כ'ניסיון פיגוע ללא הצלחה' הפכו לדיווחים בסגנון של 'טבח נוראי', 'רצח המוני' ועוד.
הוא הבין שכבר אינו יכול להמשיך בחייו הרגילים, למעשים שאדם עושה יש השלכות, וההשלכה הישירה במקרה שלו, היא שמעכשיו הוא צריך להתחבא, ברור לו שכל כוחות הביטחון יהיו בעקבותיו.
הוא הכין את עצמו היטב למקרה כזה. בבעלותו היה בונקר מאובזר היטב בערבה הרחוקה, הוא יכול היה להתקיים שם כמה שנים טובות וזאת מבלי לוותר על הפינוקים אליו הוא היה רגיל בביתו.
עם זאת היה זה מקום מוסווה היטב, הוא האמין שייקח הרבה זמן עד שיימצאו אותו, אם בכלל.
הוא לקח את תיקו האישי, אותו מעולם לא עזב, ובו הנוסחה הסודית של החומרים מהם עשויות היו הכוונות שלו ויצא לכיוון המתחם הסודי. זו הייתה נסיעה ארוכה, שבסופה היה צריך לפסוע ארוכות דרך שבילים מפותלים וקשים, בינות למכתשים עמוקים ומטילי אימה.
הוא ירד מרכבו בקצה הדרך, במקום האחרון בו הרכב מסוגל היה לנסוע והחל לפסוע ברגל. זה היה מפרך, אבל בלב הוא הרגיש משוחרר, כאן יהיה לו שקט, כאן הרודפים הרבים שבטח יש לו, לא ישיגו אותו.
בפיו התנגנה מנגינה עליזה והוא ריחף קלות, אך לפתע שם לב למשהו מוזר.
עשרות ניצנוצים נראו לעיניו, כמעט מכל חור שהיה בסלע, הוא זיהה את הנצנוץ וזה לא בישר לו טוב.
היה זה הערבוב של הפלטינה והנחושת שייצרו את הניצנוץ הבוהק ויש רק דבר אחד שנוצץ כך, הכוונות שלו, הכוונות הכי טובות שיוצרו אי פעם, אלו שאי אפשר לחמוק מהם.
הוא ידע שסופו קרוב, אנשי המוסד הם הכי טובים בתחומם וכשהם מאובזרים בכוונות הכי טובות, זה סופו.
אינסטנקטיבית הוא ניסה לשוב על עקבותיו, אבל לא, הם הקדימו אותו, שתי קליעים נורו לעברו, אחד לפה ואחד ללב, הוא נפל גוסס, על שפתיו עלה חיוך מרושע ובליבו הרהר, 'אמנם אני ודאי הולך ישירות לגיהנם, אך לפחות הדרך הייתה רצופה כוונות טובות'.