כשעמד תנחומא לבנות את ביתו, חיפש אחר מגרש ריק ומרוחק מעט מבני אדם. הוא אהב בני אדם אך הייתה לו בעיה, אזניו היו רגישות ביותר ושמיעתו מחודדת, הוא היה מסוגל לשמוע שיחות של אנשים המדברים ביניהם בלחש, כאילו עומדים הם לפניו ומפנים את דבריהם כלפיו.
לא פעם אירע ששמע דבר מה שלא מצא חן באזניו והגיב בטבעיות, שוכח שהדובר לא היה מודע שדבריו נשמעים לאזניים נוספות ורק כאשר ראה את פניו של הלה מאדימות, נזכר אף הוא להאדים ולהסתלק מהמקום. לאחר חיפושים, קלטו עיניו שטח ישר שמרוחק מספיק כדי לא לשמוע שיחות זרים, אך לא רחוק מכדי לראות את הבית האחרון בעיירה. ידיו החסונות והזריזות הקימו במהירות יוצאת דופן, בית נאה עם עליית גג מרווחת ושקטה. חלפו להם חודשים ספורים של דממה לא מעיקה ואט אט חש שאזניו עלולות להתנוון, חשש התגנב לליבו, שתיכף הן תאבדנה את היכולת שלהן ואפילו זו הבסיסית שישנה לכל אדם. כמו בסיפורי אגדות, הזדמנות פז נקרתה לפניו. התמזל מזלם של אנשי אותו מקום והלל הזקן נשיא ישראל דר עמם בכפיפה אחת. מובן שכל שאלה שעלתה, הונחה מייד לפתחו.
כשנוצר צורך להקים מבנה חדש לבית המרחץ, פנו לנשיא ושאלה בפיהם, היכן יקימו את אותו מבנה. עז היה רצונם למלא את רצונו על הצד היותר טוב. הלל בענוותנותו ענה כלאחר יד ''איני צד בעניין. יהיה המרחץ היכן שיהיה ובלבד שירצו כל בני המקום ולא יוזק אף אדם'' סברו וקבלו ונאספו כל בני המקום, כדי שיוכל כל אחד יביע את דעתו על כל אחת מהאפשרויות. גם תנחומא היה שם, ישוב בצד, ידיו על אזניו, מסוככות עליהן ומנסות להפחית את ההמולה הרבתי. זר שהיה נקלע לשם, בטוח היה שהוא איננו שומע מאומה, אך תנחומא שמע גם שמע.
לאחר שזה טען בכה וזה טען בכה וכל אחד ניסה להסביר בכל כוחו, למה הדבר הנכון ביותר הוא שהמרחץ יהיה בצידה השני של העיירה. נעמד תנחומא וצעק ''אני מסכים''. אנשי המקום הסתובבו כולם ,כאילו נבראו כשהם בעלי מח אחד ומלמלו בפליאה ''תנחומא? הוא בטח מהתל בנו'', תנחומא הנהן בראשו פעם ופעמיים, לאות שהוא איתן בדעתו ואמר ''יודעים אתם כמה קשה לי הרעש, אבל רק אני יודע כמה מפחידה היא הדממה, יקום המרחץ ליד ביתי וירווח לכם וגם לי'' וכך היה.
תנחומא היה מרוצה; הבחירה שעשה, עשתה לו טוב. רעש המים הזורמים בעדינות, נשמע לו כמו גלי ים מרגיעים וכך יכל להיות בטוח יום יום שאזניו מתפקדות.
יום אחד בשבוע היה מתענג במיוחד. יום שישי, ערב שבת קודש, היה תנחומא ממהר להכין את כל צרכי השבת ולאחר שגמר לכבד את הבית, היה עולה לעליית הגג, שם היה חלון המשקיף אל הדרך המובילה לבית המרחץ. ממתין היה בכליון עיניים לבואו של הלל וכל פעם שראה דמות מטושטשת ממרחק, המזכירה את הלל היה ליבו הומה בהתרגשות. כשהיה רואה את הלל בבירור הייתה נהרה מתפשטת על פניו ושיא האושר היה כאשר הלל היה מרים את הראש ומנפנף לעברו בחביבות. אחר כך היה עולה על יצועו, תוך תקווה להירדם כדי לאגור כח לכבוד שבת.
יום שישי אחד, שגרתי לכאורה, סיים את ההכנות מוקדם, כרגיל ועלה לנוח. לא חלפו יותר מכמה רגעים ותנחומא קפץ בבהלה ממיטתו ''מי כאן הלל, מי כאן הלל'' צעק הקול. תנחומא רץ לחלון משפשף את אזניו בכאב, הוא מבחין בעוקבא הגלילי שצווח ככרוכיא. הוא ידע היכן הלל אך לא רצה לומר כדי שלא יטריד אותו הלז. בצד, עמד חנינא חברו של עוקבא והתבונן בעניין, נראה היה שממתין לדבר מה.
הלל יצא עטוף בחלוקו כשעל פניו החיוך המוכר והשיב לו ''בני מה הנך מבקש'' ענה עוקבא ''שאלה לי, מפני מה ראשם של התינוקות הבבלים עגול הוא מראשם של תינוקות העולם''? תנחומא לא שמע את התשובה, באותו רגע החליט לשאול אף הוא שאלת חייו. הוא קם במהירות ונעל את מנעליו ובדרך, ניסה לסדר את מילותיו בפיו אך כשהגיע, הן יצאו ללא שליטה ''רבי גם לי שאלה'' התנשף, ''כן אהובי, שאל אף אתה'', ''מפני מה אזניי רגישות הן משאר האדם''? הנשיא חייך חיוך רחב וענה, ''כל אדם נברא עם התנאים המתאימים לו כדי לעבוד את יוצרו, אין אדם יודע מתי יבוא כל דבר לשימוש''. תנחומא חש שהוא מרחף טפח מעל הקרקע, הוא הרגיש כבחלום. הוא סב לאחוריו פונה בחזרה לביתו, בדרך הוא שמע שוב את הצעקות המוכרות אבל הוא היה שקוע בעולם משלו, הלוואי כבר יבין מה תפקידו.
לפני שעלה על יצועו שוב, העיף מבט לחלון, רואה את עוקבא שפניו זעופות משלשל לידיו של חנינא, כמות גדולה של זוזים והלל הזקן פורס את ידיו ולוחש בעדינות כדי שלא לביישו בפני איש, ''הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז ועוד ארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד''
תנחומא שמע גם שמע והבנה הבזיקה במוחו, היום הנכסף בא מהר משציפה ואזניו שמעו דבר שהוא נכס לדורות. הוא נגש לקולמוס שלו, בו לא נגע שנים ארוכות וכתב את השתלשלות הסיפור, למען ידעו דורות הבאים.
