2:24 בלילה.
בני הבית כבר ישנים מזמן. השעון לא משמיע את תקתוקיו החרישיים, הוא פשוט עמד, נעצר. אפילו הוא התעייף. שוויצרי אמנם, אבל שוויצרי שבע ימים. איזה שבע ימים, שבע שנים. אולי אפילו תשע. בשביל ילד זה כבר גיל שאפשר לעבור כביש לבד, אבל לשעון זה המווון.
אני במיטה. שוכב, חולם, מאזין לקולו של השקט. כיום השקט הוא הרעש החדש. הוא מפחיד, מטריד ולא נותן להרגע. התרגלנו לרעש בלתי פוסק, כזה שמקיף אותנו מכל כיון, בכל שעה.
מנסה להתעלם ממנו, משנן לעצמי שוב את הפסוק 'ולרעש אין קול'.
אך לשווא. אומרים שלספור כבשים זה מרדים. אז אומרים.
חולפות להן עוד כמה דקות, עבות יותר נכון. והמחשבות רק הולכות ומתגברות, כמו מכונה שמסתובבת במרץ ולא מתכננת לעצור.

לפתע רעש! אני קופץ בבהלה, אך לא מעז לצאת מהמיטה. אני מיטיב את השמיכה ומשתדל לנשום בשקט, רק האזניים נשארות בחוץ.
אני כמעט בטוח שהרעש הגיע מהמקרר, לא מבחוץ מבפנים.
לא חולפת דקה ורעש נוסף עולה מכיוון השיש, זה נשמע כמו בקבוק פלסטיק ירוק שמנסה למחזר את עצמו ולהזדקף כבעבר.

פסיעות לא היו, רק רעשים שהפכו לקבועים ברקע ורוח שעוברת ביניהם וכמו מלטפת אותם ואומרת להם ''קומו חפצים דוממים, התמתחו, עכשיו זה הזמן שלכם, תכף תזרח השמש ויום חדש יגיע ושוב תהיו דוממים - למען האדם... '' את המשך דבריה כבר לא שמעתי.

כשהתעוררתי הבנתי, שלפעמים כל מה שאדם צריך כדי להרגע, זה קצת רעש...