היה זה עוד יום חם. נכנסתי למגרש החניה הענק ואני מבחין בפקח קירח ששבילי זיעה ניגרים ממרומי מצחו לכיוון אפו, מזין לטבלט מספרי רכב בזה אחר זה, בניסיון נואש למצוא רכב שבעליו שכחו להפעיל פנגו.
מורת רוחו ניכרה היטב על פניו ועל שפתיו היה ניתן לקרוא שלש קללות, שהסתננו בסדר קבוע אחת לכל מכונית, בכל פעם שהסימון הירוק הופיע על המסך.
נראה היה שגמלה החלטה בלבו לעזוב את המקום ללא כל שלל, אולי מתוך ייאוש. הוא קיפל את הכסא שלו והתחיל לצאת מהחניון בצעדים נחשלים, כשפתאום זיק ניצת בעיניו. הוא שינה את כיוון הליכתו ופנה לעבר רכב יוקרתי שחנה ברישול, על שני קווי סימון ומלמל ''או! גם אמיד, גם חצוף!''
הוא אפילו לא בדק של מי הרכב והאם ברשותו תו המאפשר לו לחנות כך והוציא דף של דו''ח למילוי ידני. הוא מילא בעט כדורי את מספר הרכב והצמיד את הדף לשמשה הקדמית בעזרת המגב.
כשיצא מהחניה גבו היה זקוף ללא השוואה למה שהיה חמש דקות קודם – הוא הרגיש ניצחון.
לפתע הוא נרעד. צווחה גרונית עמוקה נשמעה מכיוון הרכב. הוא הסתובב לאט, נזהר לא להפתיע את שריריו המבוגרים והוא קלט את ח''כ איתמר בן גביר עומד סמוך לרכב המוד''ח וקורא את הדו''ח בשאגות כששפתיו מלאים בקצף. ''מי זה השמאלן הזה?? איך הוא מעיז? הוא לא יודע שאני חבר כנסת??? שיחכה איזה תביעה אני מגיש נגדו...'' הוא המשיך לצעוק ולצעוק והפקח עמד במרחק בטוח נזהר לא להכנס לשטח האש,גם לא בשביל פשוט להתנצל.